<h1>רי"ץ גיאת הלכ' תשובה</h1>
<h2>דף פא.</h2>
ולהתענות בימים טובים של ראש השנה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים והכי אמר רב נטרונאי ביום טוב ראשון של ראש השנה אי אפשר לישב בו בתענית משום דאוריתא הוא אבל בשני ובשבת לית בהו קושיא דעשרת ימים אלו משונות מכל ימות השנה לפיכך נהגו רבותינו הראשונים לישב בהם בתענית בין בשבת בין בחול. (ע"ז כתב הרא"ש ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביום טוב ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת). ואמר רבינו האיי לא חזינן למיתב בתענית בשבתא דהא ט' באב דהוא תענית צבור נדחה משום שבת. דתניא (תוספתא תענית פרק ג' ובבלי שם כ"ט) ט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו וכל שכן בשבתות אחרות ודרשו ה' בהמצאו לא תלי בתעניתא ועונג שבת מדרישת ה' הוא אבל ימים טובים מאן דניחא ליה למיתב בתעניתא יתיב לבר מיומא דעצרתא. ועקר הא מלתא אמור רבנן ר' יהושע לטעמיה דסבר דשמחת יום טוב מצוה דתניא (פסחים סח:) רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא [או] אוכל ושותה או יושב ודורש ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים ט"ז) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם
רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חציו לה' וחציו לכם. ואמרינן עלה הכל מודים בעצרת שכולו לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה. אמר רבה הכל מודים בשבת שכולו לכם וקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה כ"ח). אמר רבה הכל מודים בפורים שכולו לכם ימי משתה ושמחה
כתיב (אסתר טי"ת). ובתרה אמרינן מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מן יומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורא מדתני חייא בר רב מדיפתי. אלמא הני יומא דאמר בהו כולהו לכם לא הוה יתיב בתעניתא. ומינה אמור רבנן דביומא דשבתא לא הוה יתיב בתעניתא דהא רישא דשמעתא הכין אמור אבל ביומי טבא כולהו הוה יתיב בתעניתא בר מיומא דעצרתא. ואמר בתשובה אחרת ולהתענות בשני ימים טובים של ראש השנה כך אנו רואים יפה שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה (נחמיה חי"ת) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת תשובה אין אנו רואים שיתענה האדם שהרי ט' באב שהיא תענית חמורה לא ראו לקובעה בשבת אלא דחו אותה. ואפילו להשלים בשבת תענית שמערב שבת נסתפק בכמה דורות (עירובין מ:) עד שנפסקה הלכה מתענה ומשלים, ואם להשלים בשבת כך היאך נאמר שתענית נדבה בשבת שפיר דמי, הלכך אל תעשו כך.
ולדעת זו אנו נוטין ועושין שעשרת ימי תשובה אלו ימי (תשבו) [תשובה] מקרו ימי צום לא מקרו. ומעיקרא כי דריש רבנן דרשו ה' בהמצאו אלו י' ימים שבין ראש שנה ליום הכפורים לא למיקבעינהו בתענית הוא דדריש אלא להתפלל ולהתחנן ולהודות ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה. וכי ההוא דאמרינן השב בנתים מוחלין לו. תדע שהרי מי שאינו מתענה בהם לדברי הכל אין כופין אותו להתענות (בשאר) [כשאר] ימי תענית הקבועים אלא כל הרוצה להתנדב ולהחמיר על עצמו להתענות מתענה וכיון שכך אפילו מדרבנן לא הוקבעו בתענית אין אנו דוחים עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועים מן התורה מפני תענית נדבה שאין לה עיקר חיוב ואפילו מדברי סופרים ושבת לא הותרה אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא. והרי ימים הכתובים במגילת תענית לא היו מתענים בהם כל שכן ימים טובים הכתובים בתורה. וכי עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה בימים (טובים) שלפניהם ולאחריהם אבל ימים טובים גופן לא אלא שוים הם לענין תענית. ומחלוקת ר' אלעזר ור' יהושע בשמחת יו"ט לענין מצוה ורשות היא דק"ל דהלכה כר' יהושע דאמר מצוה דר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו במקום ר' יהושע, ואפילו לר' אליעזר נהי דרשות סבירא ליה אבל לקבעו בתענית לית ליה. ודאמר הכל מודים בעצרת והכל מודים בשבת ופורים ההיא לענין כולו לכם היא דלר' אליעזר דאמר או כולו לה' או כולו לכם הכא מודה דכולו לכם ולא חציו לה' ולר' יהושע דאמר חציו לה' וחציו לכם הכא מודה דכולו לכם ולא חציו. אבל תענית כולה ימים טובים ושבתות אחד הם וקבועים הם לאכילה ושתיה ולא לתענית. וההיא דמר בריה דרבינא דהוה יתיב בתעניתא כולא שתא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורא לאו כר' אליעזר קיימא ולא כר' יהושע קיימא דהא ר' אליעזר בשבת הוא קמודי דכוליה יומא לכם ומר בריה דרבינא הוה יתיב בה בתעניתא. ואשר הורה רב האיי בתחלה דהלכה כמותו ורבנן אמרי דביומא שבתא לא הוה יתיב בתעניתא הרי חזר בו והורה שאין מתענים בימים טובים של ראש השנה כלל ודלא כמר בריה דרבינא דהוה יתיב בתעניתא בכולהי יומי טבא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי הלכך ליכא למיסמך עליה. ואין מתענין ביו"ט כלל לא שנא ימי ר"ה ולא שנא שאר ימים טובים והוא הדין לשבתות. ובהדיא אמר בירושלמי במס' תענית רב אחא בר יעקב הוה (מקפיד) מפקיד לספריא מן אתא משאליכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט וחולו של מועד וראש חדש וחנכה ופורים. ובגמרא דיום הכפורים בדידן (פא.) אמרינן ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וביו"ט ענש מלאכה שנוהגת בשבתות וביו"ט אינו דין שיענש. ש"מ דאין מתענין בשבתות וימים טובים.
<h2>דף פו.</h2>
היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא באתרא דתבעי ולא יהיבנא דמי לאלתר פירש מקום שנוטלין בשר ומבקשים דמיו לאלתר וכיון שאינו נותן דמים לאלתר אתו למימר חזיוה לרב דשקל בשרא בלא דמי אבל באתרא דלא תבע לית לן בה. ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. ר' יצחק דבי ר' אמי כגון שחבריו מתביישין ממנו ומשמועתו דאמר שרא ליה מרא לפלניא. אביי אמר כדתניא (דברים ז') ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא אדם קורא (ושונא) [ושונה] ביראה ומשמש ת"ח ומשאו ומתנו בצדק ודבריו בנחת עם הבריות מה הכל אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה אשרי הורו ורבו שלמדוהו תורה כמה נאים ומתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר אבל הקורא ושונה ודבריו אינם מהוגנים אומרים
אוי לו לפלוני שלמד תורה ולהוריו ורבותיו שלמדוהו כמה מקולקלין מעשיו ודבריו מכוערין אשרי בני אדם שלא
למדו תורה עליו הכתוב אומר (יחזקאל ל"ו) ויחללו את שם קדשי באמור להם הן עם ה' אלה ומארצו יצאו.
<h2>דף פו:</h2>
מפרסמין את החנפין מפני חלול השם שנ' (יחזקאל ג') ונתתי מכשול לפניו כדי לפרסמו פי' כדי לגלות לבריות ששב מצדקו ובשביל שקלקל מעשיו ענשו המקום שאם לא יתפרסמו מעשיו הרעים ומתראה לבריות כאלו צדיק ונענש נמצא שם שמים מתחלל.
<h2>דף פז.</h2>
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה דכיון שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר אפילו למאן דאמר עבירות שבין אדם [למקום] יום הכפורים מכפר הכא שאני דאגב שיום הכפורים מכפר עובר עבירה.
עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו דכתיב (שמואל א' ב') אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ומחל לו מתוקם דמאן אלהים דיינא וה"ק אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ומחל לו ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו תשובה ומעשים טובים. פי' כשיחטא אדם לחבירו ויש לו דין אצלו ופללו השופט ונטלו על פי הדיין נסתלק חטאו ונמחל נמצא הדיין המפלל הוא עצמו המוחל אבל כשיחטא לאלהים אין כאן מפלל לסלק את חטאו ולמחול את חובו אלא תשובתו ומעשים טובים הן הן המוחלים והמסלקים. המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו שנ' (משלי ו) בני אם ערבת לרעך עשה זאת אם ממון ערבת לו או שיש לו בידך התרפס התר לו פסת יד ושלם לו ממון ואם לאו שנוקשת באמרי פיך וקנטרתו רהב רעך הרבה עליו רעים בפיוסים. וצריך לפייסו בג' שורות של ג' ג' בני אדם שנ' (איוב ל"ג) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העותי ולא שוה לי ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתיו. והמבקש מחילה מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים דכתיב (בראשית כ') אנא שא נא ועתה שא נא אבל תלמיד חכם אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו ליזל וליהדר עד דמפייס ליה דהא רב אזל לגבי ר' חנינא תליסר מעלי יומא דכפורי לפיוסיה ולא איפייס ליה דסבר [לא] ממצינא ליה נפשאי כי היכי דלינחות לבבל וליגמור אורייתא. ר' זירא כי הוה לאינש מלתא בהדיה ממציא ליה נפשיה וחליף ותני קמיה כי היכי דניתי ונפיק ליה מדעתיה ונשתעי בהדיה. ומחייב ההוא דאזל לגביה לפיוסיה דליפייס ליה מדרבא דאמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דכת' (נחום ז') מי אל כמוך נושא עון למי נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשירים פי' אינו מתגאה אלא משפיל עצמו. וההוא דאמר (כב.) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם אוקמוה בצערא דגופיה ונקט בלביה עד דמפייס ליה ומתפייס.
